מיקוד ומקצוענות כגורמי מפתח להצלחה

היורויוקי היה בן שמונה כאשר פגעה מכונית ברכב בו נהגה אמו. בדרכם לבית החולים הקרוב, בעוד הכאב וההלם מילאו את תודעתו, הייתה לו בקשה אחת ויחידה. היורויוקי ביקש מאמו שתבטיח לו, שאחרי שיצאו מבית החולים, תיקח אותו ללמוד ג׳ודו. האם שהייתה תחת השוק של התאונה, הביטה בו באהבת אם לילדה, והבטיחה לו שילמד ג׳ודו. הניתוח ארך זמן רב יותר מהשערת הרופאים. בצאתו מהניתוח, בישר המנתח לאם המודאגת שבנה יישאר בחיים, אך הם נאלצו לכרות את יד שמאל. כשהוציאו את היורויוקי מחדר הניתוח הביט באמו. את זוכרת את הבטחתך? מלמל בשפתיו בדיבור הלא מובן בשל סמי ההרדמה, האם הנהנה בראשה. לאחר כמה ימים, כשעזבו את בית החולים, הזכיר היורויוקי את בקשתו.

האם לקחה אותו לדוג׳ו [מקום בו מתאמנים באומנות לחימה] הקרוב. המורה הביט בו וסירב לקבלו. בדוג׳ו השני המורה התעניין בו יותר מהראשון, אך הסביר שאינו יכול לקבלו. כך עברו מדוג׳ו לדוג׳ו' עד שהגיעו לדוג׳ו שניצב סמוך ליער. כשנכנסו, קיבל אותם מורה זקן, מאלו הנראים חסרי גיל. הוא חייך, והזמין את היורוקי להתאמן איתם. עברו שבועות, והיורויוקי שם לב שהמורה מלמד את כולם מגוון של תרגילים, ואילו ממנו ביקש המורה שיתרגל את אותו התרגיל תרגיל שוב ושוב. ביפן יש למורה סמכות, ולא שואלים אותו שאלות על אופן הלימוד. בוקר אחד הודיע המורה שאליפות יפן מתקרבת, ולכן יקדישו את האימונים הבאים להכנה לתחרות. היורויוקי הופתע כשהמורה הודיע לו שגם הוא בין המתחרים, ושעליו להמשיך להתאמן באותו התרגיל. ביפן, מסורת ההוראה והלמידה מחייבת התמסרות וקבלה מלאה של הוראות המורה. היורויוקי הגיע לתחרות המקומית. בקרב הראשון הוא ניצח במהירות. כך היה בקרב השני ובשלישי. היורויוקי ניצח בתחרות המקומית.

התחרות האזורית התנהלה באותו אופן עם תוצאה זהה. השמועה פשטה, וסיפורו של הילד ללא יד שמאל סופר בהתרגשות. היורויוקי עלה לגמר אליפות יפן. מולו עלה ילד בגילו, שהיה חסון במיוחד ומאחוריו שלושה ניצחונות בגמר אליפות יפן בשלושת השנים האחרונות. את נצחונתיו השיג תוך כמה שניות, באיפונים מהירים כמהירות הברק. כשעלו השניים לזירה, הביט היורוירוקי במורהו. הוא רצה לשאול שאלה שקיננה בו כבר זמן רב. המורה הביט בו וסימן בידו השמאלית שהכול יהיה בסדר. הקרב החל, נראה היה שהאלוף אינו מצליח להשיג יתרון בזמן קצר. ככל שהקרב נמשך הקהל השתתק, באולם הייתה תחושה של פלא. האלוף המכהן החל לאבד את סבלנותו, והיורויוקי תרגל את התרגיל היחיד שידע. ברגע מסוים איבד האלוף את ריכוזו, טעה והפסיד בקרב. השקט באולם נמשך, עד שמחיאות הכפיים הבודדות התלכדו, הקהל כולו נעמד על רגליו, ובמשך דקות ארוכות המשיך במחיאות הכפיים. באוויר הייתה תחושה של ארוע חד פעמי, בלתי מובן ויחד עם זאת אפשרי ומעורר הזדהות מלאה של הצופים. כל אדם מכיל בתוכו חלום שמחכה להתממש. היורויוקי היה היחיד שהשמחה הייתה הדבר המשני בחשיבותו. אחרי שקיבל את הגביע, ירד מהבמה והלך לעבר המורה. כשנעמד מולו, שאל היורויוקי אם הוא רשאי לשאול שאלה. המורה חייך והיורויוקי שאל ״למה לי נתת תרגיל אחד, ולשאר הילדים נתת מגוון של תרגילים״? השיב המורה- ״לימדתי אותך תרגיל, שאם אתה מגיע לשלמות בתרגול, הדרך היחידה לנצח אותך היא לתפוס אותך ביד שמאל״. היורויוקי והמורה קדו אחד לשני וכל אחד מהם פנה לדרכו.

עמוס מיתר: שאלת היום, ושאלת החיים, היא לזהות את יד שמאל, לבחור את התרגול הנכון, ולתרגל עד הנקודה הקרובה ביותר לשלמות. כך נוצרת הרמוניה, בין המוגבלות היחסית, ובין השלמות היחסית.

לקוח מדף הפייסבוק של הפסיכולוג עמוס מיתר.

תודה לעמוס על השיתוף.